החלפת מנעול לדלת חדרה של עובדת שפרשה עשויה להקים עילה ע"פ חוק איסור לשון הרע

1.         בפניי תביעה שהוגשה בעילה של לשון הרע ופגיעה בפרטיות. העליתי מיזמתי את השאלה, האם כתב התביעה מגלה, על פי הנטען בו, עילה לפי חוק איסור לשון הרע. הצדדים הגישו טיעון בסוגיה זו. עתה יש להחליט בעניין.

2.         (א) אעמוד תחילה על הנטען בכתב התביעה. לטענת התובעת, היא עבדה בתפקידים שונים אצל הנתבעת 3, במשך תקופה של 32 שנים. בתפקידה האחרון היתה התובעת מנהלת יחידת השכר אצל הנתבעת 3. התובעת טוענת כי פרשה מעבודתה ביום 28.2.05, עקב פגיעה במעמדה ובסמכויותיה והתנכלויות מצד נתבעים 1 ו - 2. בתביעה נטען, כי סוכם כי ביום 6.2.05 תצא התובעת לחופשה בתשלום עד למועד פרישתה. לטענתה, ביום 3.2.05 פנה אליה הנתבע 2, ביקש לשוחח עימה באופן אישי, והודיע לה כי חל איסור ליטול עימה חומר חסוי, סודי ומסווג.

(ב) עוד טוענת התובעת, כי מאוחר יותר באותו יום, לקראת השעה 13:30, פנה מאבטח של הנתבעת 3 לתובעת, ומסר לה כי הונחה על ידי נתבע 2 לבדוק את חפציה האישיים בעת שתצא לביתה. אין בכתב התביעה כל טענה כי בשלב כלשהו, מאן דהוא אכן ביצע בדיקה של חפצי התובעת.

(ג) על פי הנטען בתביעה, התובעת הודיעה לקצין הביטחון בתגובה כי בכוונתה להגיע בשעות הערב של אותו יום לקחת את חפציה, וקצין הביטחון אישר את הדבר. החפצים, על פי הטענה, היו ארוזים בקופסאות קרטון ומונחים בחדרה של התובעת מזה מספר ימים. מדובר בחפצים אישיים רבים. התובעת טוענת, כי ההליך שנדרש כלפיה, בדבר הצגת חפציה האישיים בתום עבודתה, הינו הליך תקדימי וחריג, ומעולם לא הונהג כלפי עובדים, קל וחומר בכירים, אצל הנתבעת.

(ד) התובעת טוענת, כי בהגיעה בערב אותו יום למקום העבודה, היא ניגשה לחדרה עם קרוב משפחתה וביקשה לפתוח את החדר ולהוציא את חפציה. לטענתה, היא, ובעקבותיה קצין הביטחון במקום, לא הצליחו לפתוח את החדר, גם לא באמצעות מפתח מאסטר. התברר לטענתה כי נתבע 1 נתן הוראה להחלפת המנעול בדלת החדר, והדבר נעשה בצורה בהולה, בניגוד לנהלים, ובלי ליידע את מחלקת הביטחון או את התובעת עצמה.

(ה) בהמשך לבירורים שונים, טוענת התובעת כי המאבטחים הודיעו לה כי נתבע 1 הורה להם טלפונית להרחיק אותה מן המתחם, ולהגיע בבוקר שלמחרת לפתור את הבעייה. התובעת טוענת, כי הרגישה מושפלת, כאשר מספר מאבטחים ועובדים צפו במתרחש, וחשה כאילו היא מואשמת במעשה עוולה שלא ידוע לה עליו דבר.

(ו) למחרת, יום ו' 4.2.06, טוענת התובעת כי התייצבה בשעה 08:00 לעבודתה. התובעת טוענת כי עובדים רבים ביחידת השכר התייצבו גם הם. לתדהמתה, בהגיעה לעבודה דלת חדרה היתה עדין נעולה, ולא ניתן היה לפתחה. התובעת נותרה עומדת מול פתח חדרה, כאשר עובדי המחלקה, יתר עובדי הנתבעת ואנשים נוספים עברו לידי חדרה, ויכלו להבחין כי אינה יכולה להיכנס לחדר. הדבר עורר את סקרנותם והוסיף לתחושת ההשפלה של התובעת. למרות פניות שונות, כך התובעת, דלת חדרה נותרה נעולה עד לשעה 11:30. כל אותו זמן, סבלה התובעת מבטים משפילים ולחשושים מצד יתר העובדים.

(ז) בשעה 11:30, לטענת התובעת, משהתגודדו עובדים רבים, והגיעה נציגות ועד העובדים, הגיע נתבע 2 עם אדם נוסף, ונפתחה דלת חדרה. בשלב זה, לטענת התובעת, עמד נתבע 2 על בדיקת חפציה האישיים של התובעת, חרף העובדה שהיועצים המשפטיים הבהירו לו חד משמעית כי מדובר בפעולות אסורות. בהמשך לכך, במעמד פתיחת החדר, נשאלה גב' זדה, מחליפתה של התובעת, האם היא יודעת מה שמה התובעת בתוך חפציה האישיים, והאם לא חסרים קלסרים במדפים הנמצאים בחדרה. היא ענתה בשלילה. לאחר מכן, הודיע נתבע 2 לתובעת כי היא יכולה לקחת את חפציה, ועזב את המקום. כל הזמן מאז פתיחת החדר, ועד שהודע לתובעת כי היא רשאית לקחת את חפציה האישיים, חלפה שעה ארוכה בה התנהלו ויכוחים קולניים מול אוזניהם ועיניהם של כל הנוכחים, העובדים וכל העוברים בקירבת מקום.

3.         (א) התובעת טוענת בתביעתה, כי הוצגה באור שלילי על ידי נתבע 2, תוך רמיזות עבות לגבי כוונותיה להוציא חומר חסוי בניגוד לנהלים או לפגוע בהתנהלות הנתבעת, ללא בסיס לכך.

(ב) התובעת טוענת עוד, כי הנתבע 1, בין השאר כאשר הורה להחליף את המנעול לדלת חדרה וכאשר הורה למאבטחים להרחיקה ממתחם הנתבעת, הוציאה את דיבתה של התובעת רעה, וגרם לפגיעה בה, בתדמיתה ובמעמדה. לטענת התובעת, המדובר בניסיון לציירה כמי שמנסה לחבל בעבודת הנתבעת או להוציא חומר חסוי ממאגריה.

(ג) התובעת טוענת עוד, כי הנתבעים הוסיפו חטא על פשע, כאשר פרסמו תגובה לעיתונות בה הוציאו את דיבתה רעה, ובה נאמר בין היתר כי "מחלקת השכר הינה יחידה רגישה ביותר ולכן נוהגים בה במשנה זהירות. לא מקובל שעובד פורש מפנה ציוד בשעות הלילה המאוחרות אלא בשעות העבודה המקובלות".

4.         חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, קובע כי "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו". סעיף 2 לחוק קובע, כי "פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

5.         בחינת הטענות שבכתב התביעה מלמדת, כי במקרה זה המדובר בטיעון בדבר מסכת פעולות, אשר חלקה (החלפת מנעולים) היא התנהגות גרידא, וחלקה (מתן הוראות שונות, הצגת שאלות) היא על פניה בעלת אופי מילולי ותקשורתי. לעניין זה צויין, כי "מהסעיף עולה כי 'פרסום' יכול להעשות גם בעשיית צורה גרפית שאיננה מילולית (כמו קריקטורה), בהתבטאות ווקלית שאינה מילולית (כמו צחוק או גיחוך), וגם בהתנהגות דוממת (כמו פנטומימה או העוויית העוויות). דוגמאות אלה מתבססות על הוראות הסעיף, והן אינן ממצות את כל דרכי הפרסום האפשריות, שכן המחוקק ציין כי גם כל 'אמצעי אחר' עשוי להוות פרסום. לפיכך ייחשב כ'פרסום' כל מעשה של העברת מסרים" (שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בעמוד 86). דומה, על פי האמור בכתב התביעה, כי המסרים האמורים מקיימים גם את הוראת סעיף 2(ב)(1) לחוק, לפיו רואים בפרסום לשון הרע "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע".

6.         אכן, הנטען בכתב התביעה, לרבות התגובה שפורסמה בעיתון, ניתן לפירוש תמים. עם זאת, לטענת התובעת בנסיבות העניין יש לשלול אפשרות זו. קיימים מקרים בהם ניתן להראות כי פרסום תמים כביכול נושא אופי פוגעני במובן החוק (ראו שנהר, בעמוד 116). טענה בדבר חריגות פעולתם של הנתבעים הופיעה בהקשר זה בכתב התביעה. במצב זה, אפשר והתובעת תוכל להישען על הוראת סעיף 3 לחוק, הקובעת כי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". לעניין זה צויין בספרות, כי מקום בו נטען כי יש להבין את משמעותו של פרסום על רקע נסיבות חיצוניות, "ניתן להביא ראיות להוכחת הנסיבות שמהן נובעת הפרשנות המשתמעת" (שם, שם). אנו מצויים בשלב מקדמי, בו טרם נשמעו ראיות. אפשר, ואיני מחווה על כך דעה, כי יובאו על ידי התובעת ראיות אשר יניחו תשתית לטענתה כי הוצאה במקרה זה לשון הרע.

7.         במצב זה, ובטרם התבררו מכלול הנסיבות, לא אוכל לקבוע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה לפי חוק איסור לשון הרע, וכי יש לסלקו על הסף מטעם זה. מסקנה זו מתחזקת נוכח הגישה הנוהגת בדבר מחיקתו של הליך בהעדר עילה, לפיה "כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל" (רע"א 751/05 החברה הלאומית להספקת פחם בע"מ נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, דינים עליון עד 381, בפיסקה 8(א) לפסק הדין). דומה, כי לאחר שמיעת ראיות, והצגת מכלול נסיבות העניין, תגיע השעה לבחון האם הוכח פרסום לשון הרע, על פי המבחנים הנוהגים בכגון דא, ובמרכזם מבחן האדם הסביר (ראו לעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, נח(3) 558). אז ניתן יהיה גם לבחון, האם המדובר בעניין של מה בכך, אם לאו. לא למותר להעיר, בשולי הדברים, כי בתגובה שהגישו הנתבעים לא התייחסו לפחות לחלק מן הטענות העובדתיות בכתב התביעה, ואף לכך אני מייחס משקל.

8.         התוצאה היא, כי ההליכים בתביעה יימשכו. התובעת תגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה עד ליום 15.7.07. הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם עד ליום 1.9.07. הוכחות ביום 6.12.07 שעה 12:30 - 16:00.

ניתנה היום י"א בסיון, תשס"ז (28 במאי 2007) בהעדר הצדדים.